על זיקנה ומוות
איכשהו בחינוך (לפחות של הדור שלי), הצליחו להסתיר היטב, התחמקו. אולי בשל מבוכה או בושה, אולי בשל פחד, או סוג של "העתק הדבק" שלא נתנו עליו את הדעת.
אנחנו גדלים בחממה. סטרילית. מסתירים מאיתנו את הכאב, עוצמים לנו את העיניים שלא נהיה עדים למציאות כשהיא נושכת וקשה. עושים עבורנו, מקצרים לנו דרכים, לועסים לנו ומקריאים לנו סיפורים שהסוף שלהם מכמיר לב ופנטסטי.
מרחיקים אותנו מהיומיום על מורכבויותיו ומקווים בסתר לב שאיכשהו נעבור את זה גם אנחנו.
כשמגיע רגע ההתמודדות, אנחנו מוצאים עצמנו אילמים. לא מבינים מה לעשות עם תפוח האדמה הרותח שאיכשהו התגלגל לידיים שלנו. העובדה שאין עליה עוררין היא שבסוף החיים, יהיה מִשכם אשר יהיה, ממתין המוות. כולנו כמובן, מקווים להגיע אליו מלאים בחוויות טובות ובגיל מאה ועשרים. אבל התקווה שלנו לחוד והחיים עצמם שנכנסים למציאות ומפתיעים אותנו, לחוד.
דמיינו לכם שהיו מדברים איתנו על מוות. על חיים המגיעים אל סופם. מתווכים לנו את החסר הנוצר בהתאם לגיל שלנו. מקריאים לנו סיפורים בנושא – כבר מגיל צעיר. מקבילים לפרח נובל או למסע חיי פרפר המגיע לסיומו.
דמיינו שהיו אומרים לנו שיש תנועה ביקום הזה. ממש כמו השמש והירח. איך מצד אחד הם תמיד תלויים שם בשמיים, אבל בגלל התנועה הסיבובית אנחנו רואים אותם בפרקי זמן שונים.
היו מציינים בפנינו את העובדה שגם אנחנו נהיה יום אחד גדולים, ממש כמו אמא ואבא ואז כמו סבא וסבתא ונמשיך הלאה כמו סבא וסבתא רבתא ומי יודע, אולי כמו השמש והירח, הנשמה שלנו תמיד תמצא איפשהו.
תארו לכם. שהיו מדגימים לנו את הגאות והשפל, את השאיפה והנשיפה.
תארו לכם שהיו לוקחים אותנו לבתי קברות להפרד מהמתים, שהיו מבקשים מאיתנו להכין ציור או שיר לכבוד המת. שהיו מזמינים אותנו להנביט נניח חמניה, ואז להיות עדים למחזור חיים שלם של צמח – ובמקביל לגרום לנו להבין שאנחנו מאוד דומים לה, לחמניה. שיום אחד, גם אנחנו נחדל וזה בסדר.
דמיינו לכם שסבא וסבתא היו גרים איתנו בבית או שהיתה מחוייבות קהילתית לאמץ קשיש.
מצליחים לראות איך החיים שלנו היו נראים?
שהיו מספרים לנו על מחלות זקנה ויוצרים עבורנו תאום ציפיות – שנדע בפני מה אנו עומדים.
דמיינו שהיו מדברים איתנו על תזונה ידידותית למח – למניעה / עיכוב של דימנציה.
דמיינו שהיינו מורגלים בארשת הקמוטה של גיל הגבורות, שהיו נותנים לנו כילדים לשחק עם העור השקוף והצפוד.
דמיינו שהכל היה גלוי והיו עונים על כל השאלות שלנו.
דמיינו שהיינו מתים בבית, מקבלים ליווי של היקרים לנו עד לנשימה האחרונה, דמיינו שהיינו חוגגים את המוות, את הזכות להכיר את מי שצעד לצדנו את הדרך שלו.
דמיינו שזקני השבט היו מכינים עצמם ואותנו לגבי סדורי המוות שלהם (אם לא קראתם, ממליצה על "ביום שהמזיקה מתה" של טושה גופלה) – כמה קל ופשוט הכל היה נראה.
דמיינו שהיו מכינים אותנו לפרידת פתאום. מנחילים לנו את המושג "נונ-אטצ'מנט" – וכשהמוות היה מקדם פנינו ומותירנו לבד, בלי בן זוג, בלי הורה, בלי ילד – היינו מתאבלים בהודייה. זוכרים שהכל כאן זמני, מודים על היש, דואגים לחיות כל רגע במלואו.
דמיינו איך היתה נראית האהבה בחיים שכאלה.
נקודות למחשבה:
איך הייתם מכניסים את נושא המוות והזקנה לחייכם?
איך הייתם מבקשים להפרד מהיקרים לכם?
האם הייתם רוצים שיחבקו וינשקו אתכם גם בזקנתכם?
האם אתם מחבקים ומנשקים את הוריכם / הוריהם?
מה תעשו אחרת כבר עכשיו / ממחר בבוקר?
אפרתה בנור L.Ac | ליווי ויעוץ זוגי | מיניות קשובה | כתיבה יוצרת